לך לבד חטאתי

השעה שתיים לפנות בוקר, ירח עגול שולח אור כסוף מבעד לחלון. סגרתי את הגמרא, כה נהניתי מהלימוד ועכשיו העייפות מכריעה אותי. ושוב, הגיעו המחשבות... עינויי הנפש שרודפים אחרי כל פעם מחדש. אלוקי! שחרר אותי כבר, אני חייב להמשיך בלימוד. המחשבות הן ודאי העונש על מעשי. אני לא מסוגל, אני כה עייף, מדוע, מדוע כל הסיפור חוזר אלי ומייסרני שוב? היכן את אמא? אני כה מתגעגע אליך, אני אלמד ללא הפסקה עד אור הבוקר, חזרי אלי, אנא! חזרי אלי... הבכי התפרץ מתוכי בכאב נורא שאיים לקרוע את ליבי. אמא! את שומעת? שומעים שם בשמים? את תמיד אמרת לי, תלמד בן, תן לי חיים. אל תעזוב את הדרך לעולם. הנה אני לומד, אמא!

אני כל כך משתדל, מדוע את לא כאן? לראות! לשמוח! אני עשיתי לך את זה אמא, את נתת לי כל כך הרבה, את נשמתך נתת לי. ואני, אני הרגתי אותך במעשי הנבזיים. בן אחד היה לך אמא, כל העולם שלך היה, הבן הזה. לא ידעתי אמא, לא הבנתי אז, עד כמה זה היה חשוב לך ולי. סלחי לי אמא! אנא סלחי לי! סלח לי אבי שבשמים, חטאתי לך ולאמא. אני אלמד ואקיים את מצוותיך עד טיפת דמי האחרונה. אולי כך אכפר על מה שעשיתי לאמא. אמא תדע מזה, נכון? היא תדע שם למעלה, שאני משתדל בשבילה ובשבילי לקיים את מה שרצתה. לא ידעתי אמא, לא ידעתי אמא... ושוב זה חזר אלי כמו חלום בלהות. הסיפור שלה — של "המלאך" שלי היקר. הסיפור שלי — חסר המצפון שהרג בלי סכין.

חורף 1978, סופות רעמים משתוללות בחוץ. גוונים של אפור מעורבים בקור מקפיא, "מציירים" תמונה של עולם קודר ומאיים. בכניסה לבית החולים "רמב"ם" יושבת אשה, מחבקת "חבילה קטנה", תינוק בן יומו. לפני כשעתיים שוחררו שניהם ממחלקת יולדות, בחוץ גשם זלעפות. היא יושבת שם, מתבוננת בחלונות הגדולים בעיניה העצובות. אשה קטנה, כיסוי ראש לבן, מעיל וסנדלים. אין לי כסף, איך אגיע איתך הביתה ? מסתכלת בחיבה על התינוק. אני ואתה תינוק, אנחנו לבד בעולם. ריבונו של עולם, זה כואב כל כך, הכאב חודר ודוקר, כמו סכין ופוצע אותי מבפנים. האמנם חטאי כה גדול ? בורא עולם יקר שלי, היא החלה לבכות, עזור לי, ניסיתי לעשות מה שנכון. האם טעיתי ? קר לי וכואב לי, אבא, אני כל כך עייפה, קח אותנו הביתה.

האנשים הנכנסים ללא הרף לבית החולים, קוטעים מעט את המחשבות המעיקות. היא מתבוננת בהם בעניין, פנים חתומות, פנים צוחקות. כולם מאוד ממהרים לעבר המעליות הגדולות. ריח הקפה החריף הגיע לנחיריה מפינת הקפה, היא הפנתה את מבטה משם בכוח. כמה השתוקקה עכשיו לספל קפה חם וריחני. אסור, אסור לה לחשוב על כך. היא הסתכלה לעבר המעליות הגדולות, אנשים חיכו שם בעצבנות, כשהגיעו המעליות הם נדחסו לתוכן בכח, כאילו אחריהן לא תבוא יותר מעלית לעולם. היורדים מן המעלית, נראו כמו נחיל אנשים הזורם החוצה בצבעים שונים. רינה ושי כהן יצאו מן המעלית, מתבוננים בהערצה בתינוקם החדש. "הוא התינוק הכי יפה בעולם, הילדים כל כך ישמחו בו". "הפעם יהיה לך יותר קל, רינה, הילדים יעזרו וגם אני". "כן, גם המצב הכספי שלנו הוא טוב, הנסיך הזה יקבל הכל חדש". הם החלו ללכת לעבר היציאה של בית החולים, מכינים את המטריות. "רינה! הסתכלי! הדתיה הזאת ששכבה לידך בחדר, היא יושבת שם בכניסה". "מסכנה, תראה איך היא יושבת שם, עם סנדלים ביום כזה".

"למה היא מחכה?" "אין לי מושג, הרי אף אחד לא בא לבקר אותה במשך היומיים שהיינו בחדר". "יצור אומלל שכמוה, בוא נעשה מה שהם קוראים מצווה, בוא ניקח אותה הביתה". "עזבי, היא לא תרצה לבוא איתנו". "אני אנסה שי, חכה כאן רגע". רינה ניגשה באיטיות לעבר האשה. איך מדברים עם הדתיים האלו? מה לומר לה? "המממ. . . שלום הילה, מה שלומו של החמוד הזה?" הילה הסתובבה לעבר הקול כבתוך חלום. היא זיהתה את שכנתה לחדר, זאת המוצפת בפרחים. אשה נחמדה, במשך היומיים הן החליפו כמה מילות נימוסין. "שלום", ענתה חלושות. "הוא ישן עכשיו". "בואי איתנו, ניקח אותך הביתה". "מדוע? מדוע תיקחו אותי?" רינה שתקה לרגע, אך מייד התעשתה. "כשראיתי אותך הרגשתי דחף לגשת ולהציע.

אל תכעסי עלי, כולנו יהודים, נכון? אני יודעת מי "דחף" אותך, חשבה הילה. "בואי, בואי הביתה". המכונית עצרה ליד בית ישן ומוזנח, "טובל" בשדה קוצים מכוער. היה זה בנין בן שלוש קומות, עלוב במראהו, צבעו המקורי כבר דהה מזמן. כתמים ענקיים עטפו את הבנין מכל צדדיו, בחזיתו התנוססו כתובות מרוססות בלבן. "בואי, אעזור לך עם הדברים", אמרה רינה. מדוע היא נטפלת אלי? די כבר הגענו. היא לא מבינה שאני מתביישת. "אין צורך, באמת, אני אסתדר, תודה רבה לכם". "אני באה איתך עד הבית, את צריכה עזרה". התעקשה רינה. הילה נאנחה, "נו טוב שיהיה". הן עלו ביחד במדרגות, הילה עם התינוק, ורינה עם תיק הנסיעות הכבד. היה לה קשה, לרינה, אחרי לידה לטפס ולסחוב, אבל משהו מבפנים דחף והאיץ בה להמשיך ולעזור. הילה פתחה את הדלת.

לעיניה של רינה התגלתה תמונה עגומה במיוחד. דירת חדר אחד, גדול מימדים. קירות מקולפים, כסאות ישנים, שולחן, מיטה גדולה, ומקרר עלוב. רינה התבוננה בחדר, מחפשת בעיניה דבר מה, שוב ושוב מצד לצד. היא הפנתה מבט שואל להילה. "היכן?" "היכן מה?" "היכן תשימי את התינוק?" רגשות רחמים התעוררו בה למראה האם האומללה העומדת מולה בסנדלים. הלא גם לה יש תינוק. הקטנים האלו זקוקים לכל כך הרבה וכאן אין כלום. היא תספר לשי, אולי הוא יסכים לעזור. הילה התיישבה, התינוק בזרועותיה. "תודה רבה לך". היא הרכינה את ראשה ושתקה. רינה הבינה שזה הזמן להסתלק, לא לפני שהפטירה, "שיהיה במזל טוב, אני עוד אבוא לבקר". כשירדה במדרגות, חשבה לעצמה, מה פתאום שאבוא לבקר? מדוע בכלל אמרתי את זה? מה איכפת לי ממנה? אשה זרה, דתיה משונה.

בלי בעל... בלי משפחה... מי יודע מי היא בכלל? הדלת נסגרה. תודה הקב"ה, תודה שהבאת אותנו הביתה. הילה הניחה את התינוק על המיטה ופרצה בבכי מר. "איך? הקב"ה, איך אוכל לגדל אותו? מה אתן לו לאכול? מנין אביא לו חיתולים? מיטה, הקב"ה, מיטה אין לי בשבילו, מה אעשה בורא עולם? בורא עולם, עזור לנו, הלא אתה מרחם על בריותך. ואני גם אם טעיתי, אני אמא. איך אוכל לראות את בני שרק נולד בעוני מחפיר שכזה? האם טעיתי? ריבונו של עולם, כשעזבתי את האבא "הנאור"? האבא העשיר שיכול היה לתת לנו הכל. היא נזכרה במרירות בשיחתם האחרונה, זאת, שגרמה לה לעזוב ולעבור לדירתה הישנה של סבתה עליה השלום. כן, רק לפני חודש, היא היתה אשה עשירה, בעלת וילה מפוארת, הצופה למפרץ חיפה. אשה עשירה ומכובדת, אשת השופט הכי שנון ומוצלח, שעתיד להתמנות תוך חודשים מספר לשופט בבית המשפט העליון.

פסגת השאיפות והחלומות של כל משפטן. אדם משכיל ונערץ, שהיה לה גם בעל טוב ותומך. הוא הניח לה להנות מן החיים והשתדל למלא את כל רצונה. תכשיטים, מתנות, מכונית מפוארת, הוא נתן לה הכל. היה נעים להיות בחברתו עד לאותו היום…