ראש השנה

ראש השנה הוא ראש השנה העברית — יום הדין הראשון של השנה. ביום זה, על פי המסורת, נידון כל אדם ואדם על מעשיו בשנה שחלפה, ונקבעת עליו גזירה לשנה הבאה.

בניגוד לראש השנה האזרחי, שבו מציינים תאריך, ראש השנה היהודי הוא יום של מלכות ודין. הקדוש ברוך הוא נקרא בו ״מלך״ — לא רק כי הוא שופט, אלא כי ביום זה מתחדשת ההכרזה על מלכותו בעולם.

ראש השנה חל בראש חודש תשרי, ונמשך יומיים. ביום הראשון נידונים על ״דינא קשיא״ — דינים חמורים על עבירות חמורות, וביום השני נידונים על ״דינא רפיא״ — העבירות הפחות חמורות.

חשוב לדעת: ראש השנה אינו חג של עצב ופחד, אלא חג של רצינות ותקווה. אכן נידונים, אך הדין נעשה ברחמים, ויש בידי האדם לשנות את הגזירה — בתשובה, בתפילה ובצדקה.

חז״ל לימדו שבראש השנה נידונים כל באי עולם: ״בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון״ (משנה ראש השנה א, ב). כל אדם נבחן ביחידות — לא כחלק מקבוצה אלא כיצור יחיד ומיוחד.

שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: ספר הצדיקים, ספר הרשעים, וספר בינוניים. הצדיקים נחתמים מיד לחיים, הרשעים למוות, והבינוניים — והם רובנו — תלויים עד יום הכיפורים. עד אז ההכרעה עדיין פתוחה.

מה נידון? כל מעשה, מילה ומחשבה של השנה שחלפה. אך לא רק — נידון גם האדם עצמו: מה הוא עשה מעצמו השנה? האם התקדם, עמד במקום, או נסוג?

ובעומק יותר: לא מדובר במשפט עונשי אלא בבחינה אמיתית. כשם שאדם בודק את עצמו לפני דבר חשוב, כך העולם כולו נבחן בראש השנה. הדין הוא לא כדי להעניש, אלא כדי לתקן — ולכן יש עדיין זמן עד יום כיפור.

שני ימי ראש השנה אינם חזרה על אותו דין, אלא שני שלבים שונים של הדין. חז״ל לימדו: ביום הראשון נידונים על ״דינא קשיא״ — דין חמור, העבירות החמורות. וביום השני נידונים על ״דינא רפיא״ — דין רך, העבירות הפחות חמורות.

וזה גם טעם תקיעת השופר ביום השני: התקיעה מעוררת גם על הדינים הרכים. כשם שביום א׳ השופר מעורר על הדין הקשה, כך ביום ב׳ השופר מעורר על הדין הרך — ואין דבר קטן מכדי לחזור בו.

וסיכום העניין: היום הראשון הוא ״דינא קשיא״ — דין חמור על העבירות החמורות, והיום השני הוא ״דינא רפיא״ — דין רך על העבירות הקלות. שניהם יחד משלימים את הדין, ובשניהם יחד פתוחה הדרך לתשובה ולחתימה טובה.

מצוות היום המרכזית בראש השנה היא תקיעת שופר. השופר — קרן של איל — הוא אינו כלי נגינה אלא קול פשוט וגולמי, קול שלא ניתן לזייף.

הרמב״ם מסביר את משמעות השופר במילים נוקבות: ״עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה״. השופר אומר: הקיצו. אתם ישנים, והזמן עובר.

שלוש סדרות תוקעים: תקיעה (צליל ארוך יציב), שברים (געיות קצרות נאנחות), ותרועה (צלילים קצרצרים רועדים). הסדר מלמד: יש יציבות של צדיק, יש אנחה של חוזר, ויש רעד של מי שמתעורר.

השופר גם מזכיר את העקדה — אברהם אבינו הקריב איל במקום יצחק, וקרנו של האיל היא השופר. כשם ששם היתה עקדה ואחריה רחמים, כך גם בראש השנה: יש דין, אך בסופו של דבר — רחמים.

תקיעת השופר היא גם הכרזת מלכות: כפי שתוקעים בחצוצרות לפני מלך, כך תוקעים בשופר לפני מלך מלכי המלכים. ראש השנה הוא יום ההכתרה.

ראש השנה הוא יום הדין, אך התשובה היא המפתח לפתוח את הדין לטובה. בלי תשובה, הדין נשאר כפי שהוא. עם תשובה, הכול יכול להשתנות.

מובא בגמרא (ראש השנה י״ז ע״ב): שלושה דברים מבטלים את הגזירה — תשובה, תפילה וצדקה. הרמב״ם מבאר: ״ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה״. אין מדובר בקסם אלא בשינוי פנימי — האדם שחוזר בתשובה כבר אינו אותו אדם שנידון.

חודש אלול ועשרת ימי תשובה הם הזמנים המיועדים לעשיית תשובה — אלול להכין את הלב, ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים להשלים ולתקן.

עשרת ימי תשובה — מראש השנה עד יום הכיפורים — הם הזמן שבו הבינוניים יכולים עדיין לשנות את הכרעתם. הרמב״ם כותב שבימים אלו התשובה ״יפה יותר ומתקבלת מיד״, ביחס לשאר ימות השנה.

אך חשוב: התשובה של ראש השנה אינה רק על העבר. היא גם הצהרת כוונות לשנה הבאה. ראש השנה שואל: מי אתה רוצה להיות בשנה הבאה? התשובה היא התשובה לשאלה הזו.

מי שמגיע לראש השנה ללא הכנה, כאדם הנכנס לבית המשפט בלי עורך דין. חודש אלול כולו נועד להכין את הלב לקראת היום הזה — לכן תוקעים בשופר כל בוקר באלול, כדי שהתקיעה הגדולה של ראש השנה לא תפתיע.

וסיבה נוספת לתקיעות השופר: כדי לבלבל את השטן. כשהוא שומע את קול השופר המתגלגל ומתרבה, הוא נבהל ונחלש — ואינו יכול לקטרג על ישראל.

תפילות ראש השנה סובבות סביב שלושה נושאים: מלכויות, זכרונות ושופרות. אלו שלוש הברכות המרכזיות בתפילת מוסף, והן גם לב היום.

מלכויות — הכרזת מלכות ה׳ על העולם. אנו מקבלים עלינו את מלכותו מחדש, כמו נתינים המכתירים את מלכם.

זכרונות — הזכרת זכויות האבות והברית. אין אנו באים בזכות עצמנו, אלא זוכרים את ההבטחות שניתנו לאברהם, יצחק ויעקב.

שופרות — מעמד הר סיני, שבו ניתנה התורה בקול שופר. כשם שבמעמד זה קיבלו ישראל את עול מלכות שמים, כך עתה מקבלים אותו מחדש.

הפיוט ״ונתנה תוקף קדושת היום״, הנאמר במוסף, מתאר את הדין בעוצמה: ״ובכן כל מעשיך בדין יבחנו״. אך סיומו הוא תקווה: ״ואת עמך כולם תכתוב לחיים״.

פרקי תהילים מיוחדים נוספים בתפילה: ״לדוד ה׳ אורי״ שנאמר מאלול, ופרקים העוסקים במלכות ובדין. התפילה ארוכה ועמוקה יותר משאר ימות השנה.

המנהגים בראש השנה אינם ״סופרסטיציות״ אלא סמלים של כוונה — כל אחד מכוון את הלב לבקשה אחרת בדרך של רמז.

תפוח בדבש — ״שתתחדש עלינו שנה מתוקה וטובה״. לא בקשה לעושר או להצלחה חיצונית, אלא שנה שטעמה טוב.

ראש של דג או כבש — ״שנהיה לראש ולא לזנב״. להוביל, לא להיגרר.

סימנים נוספים: כרתי (שיכרתו אויבינו), רוביא (שירבו זכויותינו), תמרי (שיתמו עוונותינו), קרא (שיקרעו גזר דיננו).

אוכלים מתוקים ולא חמוצים — סמל לשנה של חסד. יש שנמנעים מאכילת אגוזים (חטא בגימטריא) ומפירות חמוצים.

אין אומרים תחנון בראש השנה — היום עצמו הוא יום דין, ואין מוסיפים עליו תחנונים. גם לא אומרים ״הלל״ — אין ראוי לשיר שירה ביום שבו נידונים כל באי עולם.

בין ראש השנה ליום הכיפורים מצויים עשרה ימים הנקראים ״עשרת ימי תשובה״. ימים אלו הם המשך ישיר של הדין — ההכרעה שהחלה בראש השנה אינה נחתמת עד יום הכיפורים.

הרמב״ם כותב: ״אעפ״י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים יפה יותר ומתקבלת מיד״.

בימים אלו מוסיפים בתפילה: ״זכרנו לחיים״ באמצע התפילה, ״מי כמוך״ בסיום, ו״בספר חיים״ בסיום תפילת ערבית. כל התוספות סובבות סביב בקשה אחת: חתמנו לחיים טובים.

הימים האלו אינם זמן של חופש אלא זמן של עבודה. כל יום מוסיף משקל. הבינוני שלא השלים את תשובתו בראש השנה עדיין יכול — וחייב — להשלים עד יום הכיפורים.

מי שמתחיל את התהליך רק ביום הכיפורים עצמו — מאחר. הזמן האמיתי הוא עכשיו, בראש השנה ובעשרת הימים שאחריו.

לפני החג — משלימים תיקון בין אדם לחברו. עבירות שבין אדם לחברו אינן מתכפרות ביום הכיפורים עד שמרצה את חברו — וראש השנה הוא הזמן להתחיל. מתקשרים, מבקשים סליחה, מחזירים ממון, מתפייסים.

בליל החג — נכנסים לחג בכוונה. אין עוסקים בחולין, לא בטלפון ולא בעסקים. הראש פנוי לתפילה ולחשבון הנפש.

בתפילה — מתפללים בכוונה, במיוחד במלכויות זכרונות ושופרות. מי שלא מבין את המילים — נכנס לרגע של קבלת מלכות שמים בפנימיות.

שומעים תקיעת שופר — מצווה מהתורה. יש לשמוע לפחות תשע תקיעות (תשר״ת, שברים־תרועה). אם אפשר, יותר.

בסעודה — אוכלים את הסימנים בכוונה, לא רק כמנהג. אומרים את היהי רצון וחושבים על הבקשה.

אחרי ראש השנה — לא מפסיקים. נכנסים לעשרת ימי תשובה וממשיכים לעבוד עד יום הכיפורים.

למה ראש השנה נקרא גם ״יום הזיכרון״? כי ביום זה נזכרים כל מעשי האדם ונידונים. ״זיכרון״ אינו רק זכירה כי אם בחינה — הקדוש ברוך הוא ״זוכר״ ובוחן את האדם כולו.

מה ההבדל בין ראש השנה ליום כיפור? ראש השנה הוא יום הדין — נידון האדם על עצמו ועל שנתו. יום כיפור הוא יום הכפרה — ניקוי החטא עצמו. ראש השנה בלי יום כיפור הוא דין בלי תיקון, ויום כיפור בלי ראש השנה הוא תיקון בלי הכרעה. שניהם משלימים את התהליך.

האם אפשר לחזור בתשובה בכל ימות השנה? כן, הרמב״ם כותב ש״התשובה והצעקה יפה לעולם״. אך בימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא ״יפה יותר ומתקבלת מיד״ — יש עת רצון מיוחדת.

מה עושים אם לא הכנתי את עצמי באלול? לא מאוחר. מתחילים מאיפה שאתה — אפילו ממילה אחת של וידוי.

למה אומרים ״לשנה טובה תכתב״ ולא ״תכתבו״? כי בראש השנה הדין עדיין פתוח והכרעת הבינוני תלויה בין ראש השנה ליום הכיפורים. רק לאחר החתימה ביום הכיפורים משנים ל״תכתבו ותחתמו״.

מה זה ״תשליך״? מנהג ללכת לנהר או למים ביום ראשון של ראש השנה (או ביום השני אם הראשון חל בשבת) ולסמל את זריקת החטאים למים: ״ותשליך במצולות ים כל חטאתיהם״. אין זו העברת חטאות לדגים, אלא רמז ללב.