סליחות

הסליחות הן סדר תפילות ובקשות רחמים שאומרים לפני עלות השחר או בלילה, בימים שלפני ראש השנה ובעשרת ימי תשובה, ובימי תעניות ציבור. עיקרן: וידוי, בקשת מחילה, פיוטים על גלות וגאולה, ובלב הכול — אמירת י״ג מידות הרחמים.

הסליחות אינן ״עוד תפילה״. הן ההכנה של הלב לימי הדין: אדם קם באמצע הלילה, כשהעולם שקט, ומדבר עם הקדוש ברוך הוא בלי מסכות. זו השעה שבה קל ביותר להיות אמיתי.

המקור לאמירתן נלמד ממה שנאמר למשה רבנו לאחר חטא העגל: ״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״ — אמרו חז״ל שהקדוש ברוך הוא כביכול נתעטף כשליח ציבור והראה למשה סדר תפילה, ואמר לו: כל זמן שישראל עושין לפני כסדר הזה — איני מחזירם ריקם (ראש השנה יז ע״ב).

לכן מרכז הסליחות הוא י״ג המידות, וכל שאר הפיוטים הם כמו מסגרת סביבן: הם מכינים את הלב לומר אותן באמת.

בני עדות המזרח והספרדים מתחילים לומר סליחות מראש חודש אלול, ואומרים אותן כל יום במשך כארבעים יום — עד יום הכיפורים. ארבעים הימים הללו הם כנגד ארבעים הימים שבהם עלה משה רבנו להר סיני לקבל את הלוחות השניים, שהם ימי הרצון והמחילה.

בני אשכנז מתחילים במוצאי השבת שלפני ראש השנה, ובלבד שיהיו לפחות ארבעה ימי סליחות לפני ראש השנה. לכן אם ראש השנה חל ביום שני או שלישי — מקדימים לשבוע שלפני כן.

ההבדל אינו מחלוקת בעיקרון אלא במנהג: הספרדים תפסו את מודל ארבעים הימים של משה רבנו, ואשכנז תפסו מודל של ״הכנה מרוכזת״ — כמו קרבן שטעון בדיקה ארבעה ימים לפני הקרבתו, כך האדם בודק את עצמו ארבעה ימים לפני יום הדין.

יש גם הבדלי זמן ונוסח: אצל הספרדים נהוג לומר סליחות בעיקר באשמורת הבוקר (לפני עלות השחר), כשעת רצון מיוחדת. אצל האשכנזים הסליחות הראשונות במוצאי שבת נאמרות סמוך לחצות הלילה, והשאר בבוקר לפני התפילה.

בנוסח: הסליחות הספרדיות בנויות ברובן על סדר קבוע וחוזר בכל יום, עם פיוטים מוכרים כמו ״בן אדם מה לך נרדם״ ו״לך ה׳ הצדקה״ ו״אדון הסליחות״. הסליחות האשכנזיות משתנות מיום ליום, וכל יום יש בו פיוטים אחרים, רבים מהם קינות ופיוטים מימי הביניים מאשכנז וצרפת.

המנהג התימני, האיטלקי ועדות נוספות שומרים על נוסחים משלהם. הכלל הפשוט: אדם אומר סליחות כמנהג אבותיו ובית הכנסת שלו, ואין אחד ״נכון יותר״ מהשני.

״ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה.״

ה׳ ה׳ — נאמר פעמיים: הוא רחום לפני שאדם חטא, והוא אותו רחום גם אחרי שחטא ושב. השם לא השתנה בגללך.

אל — כוח ורחמים גם למי שאינו ראוי לכך על פי הדין.

רחום — מרחם על האדם כדי שלא יבוא לידי צער, כרחם אב על בנים.

וחנון — נותן במתנת חינם, גם למי שאין לו זכויות ביד.

ארך אפים — מאריך את זמן ההמתנה. אינו גובה מיד, אלא נותן שהות לחזור.

ורב חסד — מטה את הכף לצד החסד כשהמאזניים שקולות.

ואמת — נאמן לשלם שכר טוב ולקיים את הבטחתו.

נוצר חסד לאלפים — שומר את המעשה הטוב של אדם לאלפי דורות אחריו. שום מצווה לא הולכת לאיבוד.

נושא עוון — עוון הוא חטא במזיד. ופשע — מרד ועבירה להכעיס. וחטאה — בשוגג. הסדר מפתיע: קודם החמורים. ללמדך שגם החמור ביותר נכלל במחילה.

ונקה — למי שחוזר בתשובה — ניקוי גמור.

וזהו הסוד שבגללו אין אומרים י״ג מידות ביחיד ללא מניין (אלא בטעמי המקרא כקריאה בתורה): הן ניתנו כברית לציבור.

אשרי / פתיחה — נכנסים בשבח לפני שמבקשים, שלא יהיה אדם בא ותובע מיד.

פיוט פתיחה (״בן אדם מה לך נרדם״, ״לך ה׳ הצדקה״) — הערה עצמית: קום מהשינה של השגרה. הפיוט הזה נועד לנער את הלב לפני הבקשה.

י״ג מידות הרחמים — לב הסליחות, כאמור למעלה. אומרים אותן שוב ושוב בין הפיוטים.

וידוי — ״אשמנו, בגדנו, גזלנו״ לפי סדר האל״ף־בי״ת. הסדר האלפביתי מלמד שאין כאן רשימת האשמות אישית אלא הודאה כללית, שכל אדם מוצא בה את שלו בלי להישבר.

״שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו״ — הכרזה שאין תנאי כניסה: כל בשר, גם מי שרחוק, גם מי שנפל, בא ומתקבל.

תחנון ונפילת אפיים — כניעה בגוף, לא רק בפה.

קדיש בסיום — סיום שכולו שבח, שהתפילה נחתמת בתקווה ולא בשבירה.

למה חוזרים על אותו סדר כל יום? כי התשובה אינה אירוע אלא אימון. חזרה יומית פותחת את הלב לאט: ביום הראשון אומרים מילים, בעשירי כבר מרגישים אותן.

הסליחות הן בקשה, והתשובה היא המעשה. בקשה בלי מעשה נשארת מילים, ומעשה בלי בקשה מפספס את הקשר עם הבורא. השילוב ביניהם הוא כל העניין.

חשוב לדעת: אמירת סליחות אינה מכפרת בפני עצמה. הרמב״ם כותב במפורש שהווידוי הוא רק חלק מן התשובה — ועיקרה עזיבת החטא, חרטה אמיתית, וקבלה גמורה לעתיד. מי שאומר ״סלח לנו״ ובידו החטא, נמשל לטובל ושרץ בידו.

לכן הסדר הנכון בימי אלול: הסליחות בבוקר, והתיקון במשך היום. כל פיוט צריך להוליד החלטה אחת קטנה ומעשית.

יש בסליחות גם צד שני של בקשת סליחה — בין אדם לחברו. עבירות שבין אדם לחברו אינן מתכפרות ביום הכיפורים עד שיפייס את חברו. לכן ימי הסליחות הם הזמן להתקשר, לבקש מחילה, להחזיר ממון, לתקן פגיעה.

אפשר לומר את זה כך: בסליחות אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיתנהג איתנו במידות הרחמים — ולכן זה בדיוק הזמן שבו עלינו להתנהג כך עם אחרים. מי שמוחל לאחרים, מוחלין לו תחילה.

אין חובה לומר את הכול. מי שקשה לו לקום באשמורת יכול לומר סליחות אחרי חצות הלילה או להצטרף למניין בשעה נוחה יותר.

מי שאינו מספיק את כל הנוסח — יאמר את י״ג המידות, את הווידוי ואת ״שומע תפילה״. זה הגרעין.

אמירה לאט ובהבנה עדיפה על אמירה מהירה של הכול. עדיף פיוט אחד שנכנס ללב מעשרה שרצים על פני העיניים.

מומלץ לקרוא לפני כן את פירוש י״ג המידות פעם אחת, ואז המילים מפסיקות להיות מנגינה והופכות לשיחה.

בכל יום — בחר דבר אחד לתקן. זה מה שהופך את הסליחות לתשובה.

האם אפשר לומר סליחות ביחיד? כן, אך י״ג המידות אומרים בטעמי המקרא (כקריאה בתורה) ולא בנוסח התפילה, ומדלגים על החלקים הארמיים כמו ״מרן דבשמיא״.

אישה חייבת בסליחות? אין חובה, ומי שרוצה לומר — תבוא עליה ברכה, כפי מסגרת חייה ובלי לפגוע בשאר חובותיה.

אומרים סליחות בשבת? לא. וכן אין אומרים בערב ראש השנה תחנון ווידוי בחלק מהמנהגים, ובראש השנה עצמו הסליחות משתנות.

מה עושים ביום שנשאר ער עד מאוחר? הזמן המובחר הוא באשמורת הבוקר, אך אמירה אחרי חצות הלילה כשרה. אין אומרים סליחות לפני חצות.

לא מבין את המילים — יש טעם? יש, אך הרבה יותר טוב עם הבנה. ניתן להשתמש בסידור עם פירוש בעברית פשוטה.